למה חייל מחזיק בנשק

Written by Super User on . Posted in Community News

במסגרת מסעות ההרצאות שלי ברחבי ארה״ב אני נשאל לא מעט על פרשת החייל היורה בחברון. פרשה שקיבלה את השם פרשת אלאור עזריה.

רוב השואלים, כך ניתן להבין מהשאלות, לא בקיאים בפרטי המקרה מחד ולא יודעים כלל מהם התנאים והסיבות להפעלת נשק בצה״ל מאידך. לכן יש מקום להסביר בצורה פשוטה את מהות השימוש בנשק על ידי חיילי צה״ל. רוב השואלים מניחים הנחות שונות ומשונות שמובילות אותם לשאלות שהם שואלים ולביקורת כלפי הצבא ובית המשפט.

בישיבה התיכונית בה למדתי, ישיבת נתיב מאיר בירושלים, היו שולחים את התלמידים לשבוע לישיבות גבוהות שהם היו בוחרים. כך קרה שמספר שבועות בשנה למדתי בכל מיני ישיבות גבוהות מהשורה הראשונה בישראל. שבוע אחד נפלא למדתי בישיבת כפר חסידים. נכנסתי לאחד משיעורי הגמרא של ר״מ שהיה מחשובי מגידי השיעור בישיבה.

 

באמצע השיעור שאל אותו איזה תלמיד שאלה שעסקה בסוגיא אותה למדנו. הר״מ דפק על השולחן ושאל ״ איך נח נכנס לתיבה הרי הוא היה עיוור ?״ שקט השתרר בכיתה. כל תלמיד הסתכל על השני ולא ידע מה לענות. אף אחד לא זכר היכן מופיע שנח היה עיוור.

לאחר דקה של שקט, המשיך הרב ואמר. מי אמר שנח היה עיוור. אל תניח הנחות ואז לא יהיו לך קושיות. חלק גדול מהשאלות וההשגות על משפטו של החייל מקורן בהנחות שגויות.

אז בואו נברר מה הסיבה שחייל בצבא ההגנה לישראל מקבל אישור לשימוש בכח. במדינות דמוקרטיות השלטון הוא זה שמופקד על השימוש בכח. הוא היחיד שיכול להאציל סמכויות לגופים של המדינה ולאשר להם שימוש מבוקר בכח. כך למשל מקבלת המשטרה אישור לשימוש מבוקר בכח. כך שירות בתי הסוהר מקבל אישור מוגבל שכזה. במסגרת הזו מקבל גם הצבא את האישור לשימוש בכח.

האישורים הללו אינם גורפים. העובדה שיש למשטרה אישור להפעיל כח , לא מתירה למשטרה שימוש לא מוגבל בנשק. השימוש בנשק במשטרה מיועד למטרות ברורות ומוגדרות וכל שימוש שחורג מכך הוא לא בסמכותה ומחייב חקירה וענישה.

השאלה המתבקשת אם כך, בהקשר של הדיון בו אנו עוסקים, היא מה המטרה של שימוש בנשק שאנו נותנים לחיילים בצבא ההגנה לישראל. חייל שמתגייס לצבא מקבל תוך ימים ספורים לגיוסו, נשק אישי בדרך כלל בסמוך לטקס ההשבעה שלו, בו הוא נשבע לשמור אמונים למדינת ישראל, לפעול בהתאם לפקודות הצבא, והוא מצהיר שהוא מוכן גם למסור את נפשו להגנת המדינה.

בעצם אנחנו נותנים לנער בן 18 שמתגייס לצבא מכשיר שיודע להרוג. זה מחייב להגדיר בבירור מה המטרה שלשמה מקבל החייל את נשקו. המטרה הזו תגדיר בעקבותיה את מגבלות השימוש בנשק.

לעיתים אני שואל חיילים בכל מיני צבאות שאני פוגש, מה הסיבה שקיבלת נשק ? לאיזו מטרה אתה מקבל את הנשק ? טווח התשובות הוא נרחב. יש מי שמסביר לי שהמטרה היא להרוג את האוייב. יש מי שמסביר שהנשק ניתן על מנת להרתיע את האוייב. תשובות אחרות ששמעתי הינן, להעניש, להגן על עצמי ועל המדינה.

יש להבין שכל תשובה כאן מחייבת. מי שטוען שהוא קיבל את הנשק כדי להרוג את האוייב, הוא אמור להמשיך ולירות בנשק כאשר הוא נתקל באוייב, עד אשר הוא הורג אותו. זו הייתה המטרה שהוא קיבל אותו. אם המטרה היא להרתיע את האוייב אזי ספק אם מותר להמשיך ולירות עד שאתה הורג אותו.

מה המטרה המוגדרת של קבלת נשק של חייל בצה״ל. חייל בצה״ל מקבל את נשקו רק למטרה אחת. הסרת איום ( avoid threat ).

בוא ננסה להבין את המושג ומה נגזר ממנו לעניין מגבלות השימוש בנשק. הסרת איום. המשמעות היא שמותר להשתמש בנשק כל זמן שהשימוש הוא למטרת הסרת האיום. ברגע שאין איום, או ברגע שחלף האיום, אין לחייל סמכות להשתמש בנשקו. זה כמובן בניגוד לתשובות הקודמות שציטטתי מצבאות אחרים שמטרת הנשק היא הריגת האוייב. אם המטרה היא הריגת האוייב, אזי החייל ימשיך להפעיל את נשקו עד להשגת המטרה שהיא הריגת האוייב, כל זמן שהאוייב עדיין חי, אתה אמור להשתמש בנשקך על מנת להרוג אותו. לא זו המטרה בצה״ל. המטרה היא הסרת איום.

השאלה הראשונה היא איום על מי. התשובה היא איום עליך, על חיילים אחרים, ובעיקר על אזרחי המדינה.אתה מחוייב להסיר איום מעל כל האנשים הללו.

השאלה השנייה היא מי מחליט מתי מסתיים האיום. האם ההחלטה נתונה בידי המפקדים של החייל . האם רק קצין מוסמך לקבוע מתי מסתיים האיום ?

התשובה כאן היא שמי שקובע , הוא מי שמחזיק בנשק. החייל האוחז בנשק הוא המוסמך לקבוע מתי הסתיים האיום.

כאן יש צורך לחדד יותר את המשמעות. נתינת האחריות על הקביעה מתי האיום מסתיים, לחייל האוחז בנשק, היא אחריות כבידה המוטלת על כתפיו. יתרה מזאת ברור שיהיו הבדלים בתפיסת המציאות והאיום בין חיילים שונים. אוייב ששוכב פצוע ללא יכולת להניע את ידיו ורגליו, ייתפס על ידי חייל אחד כמי שלא נשקף ממנו יותר איום. בה בשעה שחייל אחר יפרש את המצב האמור, שלאוייב יש עדיין אפשרות להשתמש בפיו על מנת להוציא נצרה של רימון ולסכן את החייל.

כל זמן שהפרשנות סבירה, כל תשובה היא נכונה. לכן במקרה שתואר כאן, חייל שטוען שהאוייב מהווה עדיין איום, כיוון שהוא יכול לגלגל רימון, והחייל יורה בו, החייל פעל כשורה.

זה בניגוד למצב שבו אין כל מקום לטעון שיש איום. למשל, אוייב שנתפס וידיו ורגליו אזוקים. ירי באוייב שכזה, גם אם החייל יטען שיש בו סיכון, הרי מדובר בטיעון לא סביר, והירי הוא חורג מסמכויות השימוש בנשק המותרות.

ממילא ברור שירי באוייב על מנת לבצע נקמה על פעילות שהוא ביצע, הוא חריגה ברורה ממטרות השימוש בנשק שהוגדרו לעיל.

רק מה שנכנס תחת הסרת איום מתיר שימוש בנשק. כל שימוש אחר הוא בגדר פשע.

גם בפרשת החייל אלאור עזריה בחברון, זה מה שעמד על הפרק בפני בית המשפט. השאלה אם הירי בוצע כיון שהחייל חש שיש איום מצידו של האוייב, או שמדובר בירי מכוונה אחרת שהוא מהווה כאמור פשע. בית המשפט קבע בצורה ברורה שהחייל ירה למרות שהוא לא חש כל איום מצד האוייב, והתנהגותו, מעשיו והאמירות שלו לאחר הירי מוכיחות בבירור שלא היה כאן ירי על מנת להסיר איום.

אני רוצה להדגיש שבמקרה האמור, הדיון לא היה האם הפרשנות של החייל לסיטואציה היה נכון. הנחת המוצא הייתה שאם החייל חש באמת מאויים אזי הירי הוא במסגרת המותר. הדיון עסק בשאלה האם החייל ירה מתוך תחושת איום או שהירי בוצע כנקמה או כענישה של האוייב על הדקירה של החייל המשרת בפלוגה של אלאור עזריה. החייל שנדקר על ידי אחד המפגעים.

לסיכום, המטרה שלשמה מקבל חייל בצה״ל נשק היא הסרת איום מאזרחי המדינה ובכללם החייל וחביריו ליחידה. האחריות לקבוע מתי מסתיים האיום היא של החייל האוחז בנשק, כאשר כל פרשנות סבירה מצדיקה את השימוש בנשק. ברגע בו הבין החייל שחלף האיום, כל שימוש נוסף בנשק מהווה חריגה מהסמכות לשימוש בכח שניתנה לחייל.